חבל ההצלה שלי בדיוק בזמן הנכון

“ילנה- תעזרי לי”

כך כתבתי לך אחרי שעברו כמה שבועות טובים,

מאז שדיברנו לאחרונה ומאז הסדנה.

המצב כבר נרגע,

הזוגיות זרמה פחות או יותר על מי מנוחות עם רגעים מדהימים

של אושר ורגעים א חרים מעצבנים אך יפים בדרך שלהם,

במיוחד כשברור לי מה היה שם לפני כן

ואיך כל רגע מעצבן הפך למשבר עמוק בקשר,

למדתי להנות גם מסתם ‘רגעים מעצבנים’ קטנים,

כאלה שנשארים קטנים.

החיים זורמים, השגרה (יותר נכון, חוסר השגרה בשנה האחרונה) שואבת אותנו לתוכה.

התקדמנו, מגשימים חלום וממש עוד רגע רוכשים את דירתנו הראשונה.

הישג משמעותי לכל אחד מאיתנו ועוד יותר יחד כזוג. אושר.

בעלי שיחייה, לקח את המשימה ברצינות.

ממש כמו שייעצה לי ילנה, העברתי אליו באלגנטיות נשית

את המושכות על ענייני הבנק וכל הבירוקרטיה, ונשארתי לצדו לעזור לו,

אך נמנעת מלהוביל את הספינה הזו.

נהיה לי קצת כיף.

מועד החתימה הולך ומתקרב, והלחץ (שלו בעיקר, אני די רגועה) הולך וגובר.

אחרי שנים שהיה רגיל להיות הזנב שלי,

והשתמש באשראי כמו שילד משתמש בצעצוע,

כשאין לו שמץ של מושג מ

ה עומד מאחורי הכרטיס הזה,

ומה מתרחש בחשבונות הבנק שלנו…..

הוא לקח אחריות.

בן רגע. פשוט בגלל שביקשתי ממנו ואמרתי לו שהתעייפתי,

ובא לי שהוא ינהל את כל הכאב ראש הזה.

הוא הסכים, וכאבי הראש עברו אליו.

לחוץ וטרוד הוא התקשר אליי יום אחד מהעבודה אחה”צ,

והודיע לי חגיגית שהוא פנוי עכשיו ורוצה את עזרתי

בארגון המשימות שיש לנו לעשות לקראת החתימה,

רוצה להכין קובץ אקסל מאורגן שחלילה לא נשכח שום דבר.

לקח ברצינות את עניין האחריות, אין ספק.

ואני? הנהנתי בעייפות בטלפון,

מנסה להסביר לו ש”אחרי שעות שאני שומעת רק בכי של תינוק פה

שלא נרגע, אני זקוקה לשקט, לא למטלות”.

הוא התחיל לכעוס. שאל מתי אתפנה ואמרתי לו שאני לא יודעת

(בלב מתפללת שבעוד כמה שעות טובות כשהתינוק יקיץ משנתו,

ומפחדת לומר שבטח עוד 10 דקות….) לא רוצה להתחייב.

מותר לי לדאוג לעצמי.

הוא התעצבן. התחיל להטיח בי האשמות,

שאני תמיד נוטשת אותו כשהוא צריך עזרה ושהוא לבד,

ושאני פרטנרית גרועה ועוד כל מני מילים בומבסטיות כאלו….

כמובן שנפגעתי.

אוטומטית הטחתי בו בחזרה והזכרתי לו (למקרה ששכח)

שכשהוא עסוק בעניינים שלו ולא יכול לדבר אני מכבדת את זה

(מנסה לפחות. בתיאוריה) וגם לי מותר לומר לא!

עזר? ממש לא.

מהר מאוד המצב הסלים, כאילו מעדנו על אבן חלקלקה

והדרך למטה נראתה מהירה מתמיד…. הוא חסם אותי,

חזר להתנהגויות של גיל ההתבגרות, ואני לא חסכתי ממנו כלום

ומצאתי את עצמי מאיימת בגירושים. כן כן….

ואז עצרתי רגע.

מתוך תחושת בטן רגעית, סימסתי לילנה “תעזרי לי, בבקשה”.

כמו מלאך היא הודיעה לי שהיא פנויה לשיחה כרגע, ודיברנו כמה דקות.

תיארתי לה כמה שבעלי הוא שמוק ילדותי לא נורמלי

ושאני לא מבינה מה אני עושה עם הדבר הזה עכשיו ואיך אני מסבירה לו

שבכלל אני צודקת והוא אמור להתנצל בפניי?????

הרי ברור שעד כה לא ממש התנהגתי כאישה מלכה, ובחרתי להיות בעיקר צודקת.

עצבנית, מתוסכלת, ממורמרת, מיואשת ועייפה, אבל- צודקת.

ילנה בחוכמתה הנשית הראתה לי מהר מאוד את הדרך החוצה.

הנחתה אותי מה לכתוב לו בהודעה פשוטה ולהחזיר לעצמי את השפיות.

בשיחה קצרה היא הסבירה לי שבעלי חטף ג’ננה,

וזה לא אומר שאני צריכה לחטוף אותה יחד איתו.

נדרשת כאן הכלה של המצב, ולא סערה.

סימסתי. הוא כמובן התעלם.

איים לפני כן שיחזור מאוחר הביתה (כשידע שאני ממהרת לצאת לתור)

ובכלל…. עשה דווקא.

הייתה שתיקה באותו הערב, רועמת כזו, והנה יש לי אירוע בעוד יומיים,

אירוע ממש חשוב ופחדתי שידפוק לי ברז בכוונה והתחלתי להריץ בראשי סרטי אימה

של הדווקא שהוא יעשה לי וכמה שאני אכעס עליו….

ושוב ילנה. בפשטות אמרה לי “ממי, אולי פשוט תשאלי אותו, ואחכ נתמודד עם התשובה?”.

ואז התקשרתי ופשוט- שאלתי. בלי כעס, בלי האשמות,

בלי להתחנן ובלי להזכיר במילה את הפיצוץ שהיה.

שאלתי שאלה תמימה- “יש לי אירוע בעוד יומיים- אתה תשמור או לשריין בייביסיטר?”.

והוא, ענה בפשטות- “אני אשמור”.

עם דמעות של אושר בעיניים סימסתי לילנה- צדקת!

והדרך למעלה מתחילה להיראות ברורה יותר.

תודה לך ילנה, שכמו מלאך, את מצליחה למנוע ממני לפגוש את התהום

ושולחת לי חבל הצלה בדיוק בזמן הנכון.